ערים שסועות, כמו ירושלים, ניקוסיה או בלפסט, שבהן הסכסוך הלאומי נוכח בגיאוגרפיה, בחברה ובפוליטיקה העירונית, הן אתגר לא מבוטל לבוני שלום בעולם. ערים אלה נמצאות במרכזם של הסכסוכים הלאומיים ובליבם של המשאים ומתנים על עשיית שלום, ולעיתים תכופות גם פורצת בהן אלימות בין הצדדים הניצים. לצד זאת, תושבי העיר מנהלים חיי שגרה בצל הסכסוך והאיבה בין הקבוצות – חלקם אף עובדים יחד, קונים באותן חנויות וחולקים מרחבים ציבוריים משותפים. העיר היא אפוא זירה פוליטית שבה הסכסוך עלול להתפרץ בכל רגע, ובה בעת – זירה שבה חלה נורמליזציה של הסכסוך. במאמר זה אנו מבקשים להציג את הפער הזה דרך התיאוריה של בניית שלום עירונית, ולשאול מהי בניית שלום בעיר וכיצד העיר מעצבת את תהליך השלום ולהפך. באמצעות דיון תיאורטי המציג את ההיבטים הפוליטיים והמרחביים של העיר, אנו מציעים להמשיג את בניית השלום העירוני כשילוב של תהליכים עירוניים ותהליכי שלום, ולהדגים את ההמשגה הזו באמצעות ניתוח אתנוגרפי של יוזמת בניית שלום בירושלים שפעלה בשנים 2017–.2020 הממצאים מדגישים את השילוב בין ההיבט העירוני, בדגש על נושא התשתיות העירוניות, וההיבט הבין-קבוצתי, ומצביעים על ההזדמנות הטמונה בזירה העירונית לצד המגבלות שלה. אנו טוענים שהעירייה יכולה לייצר תהליכי שלום דרך מדיניות עירונית, ויוזמות שלום יכולות לפתח את המרחב העירוני, גם אם באופן מוגבל. הממצאים והביקורות מזמינים מחקרים נוספים על תהליכי שלום עירוניים, וקובעים כי במקום שבו יש סכסוך קיים גם פוטנציאל לתהליך ריפוי, ועלינו כחוקרים פוליטיים להבחין בו ולהאיר עליו.