בתי המשפט המודרניים התפתחו בהשראת שתי מסורות משפט מרכזיות – מסורת המשפט המקובל והמסורת הקונטיננטלית – אשר ביטאו יחס שונה בין הסכמה ובין סמכות, בין יישוב סכסוכים ובין הכרעה על פי חוק. עם טשטוש הגבולות בין מסורות המשפט, ובצד התפתחות רפורמות במשפט האדוורסרי, נוצרו פרקטיקות חדשות של שופטים בתוך בתי המשפט, אשר מכוונות לסיום סכסוכים בהסדר ובהסכמה. המאמר ישווה בין מסורות המשפט ויבחן את אופן הטמעתן של אידאולוגיות ופרוצדורות המאפיינות הליכי יישוב סכסוכים בפעילותם של שופטים, לקידום סיומם של תיקים משפטיים אזרחיים שלא באמצעות הכרעה בפסק דין. נטען כי שילוב פרקטיקות מהשיטה האינקוויזיטורית בסביבה שיפוטית אדוורסרית תורמת להתפתחות תנאים לפעילות עשירה של יישוב סכסוכים שיפוטי, זאת לעומת מקום שבו השיטה האינקוויזיטורית מפנימה הליכי יישוב סכסוכים אל תוך המערכת, אך השינוי באופן שבו תופסים השופטים את תפקידם בולט פחות. יישום פרוצדורות הזרות לעולם המשפט, אשר מטילות את כובד המשקל על האינטרסים הרחבים של בעלי הדין במהלך ניהול ההליך המשפטי, מקטין את ההפרדה שאותה ראו לנגד עיניהם המייסדים והחוקרים של הליכי יישוב הסכסוכים, בגבשם פרוצדורה חלופית המנותקת מעולם המושגים המשפטי. המרחב החדש של השופט האדוורסרי, לצד תהליכי התפתחות מואצים של הליכי יישוב סכסוכים, הוא זירה ייחודית המאפשרת יישוב סכסוכים בצל הסמכות, באופן החורג מטכניקה או יישום פורמליים. בעקבות כך, ובד בבד עם השינוי בהתנהלות המתדיינים וציפייתם מההליך המשפטי, השתנה מרכז הכובד של ההליך המשפטי באופן שבו נקודת ההכרעה במחלוקת וסיומה עברה מהשלב של בירור התיק אל ההליכים המקדמיים שבו. שינוי מרכז הכובד בבירור ההליך המשפטי, שבמסגרתו השלב המקדמי בהליך מאופיין בשימוש בכלים אינקוויזיטוריים ובפעילות יישוב סכסוכים, הוביל בהכרח גם לשינוי בתפקיד הליטיגטור, בסדרי הדין והנטלים היחסיים ובאופן ניהול ההליך בכלל. פיתוח של מרחב זה הוא בעל פוטנציאל לפתרון סכסוכים מורכבים וליצירת מודלים היברידיים חדשניים של משפט וגישור.